החלטה בתיק בש"א 2015/05

1.         ביום כ"ד ניסן תשס"ה (3.5.05) ניתן על ידי פסק דין בת"א 1096/97, שבו קיבלתי, בחלקה, את תביעת המשיבה (התובעת בתיק העיקרי) ודחיתי את תביעת המבקשת 1 (שאף היא היתה תובעת בתיק אחר שאוחד עם התיק הנ"ל).

2.         בסיום פסק הדין חייבתי את שני המבקשים, ביחד ולחוד בסך כ-800,000  ש"ח (בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום 1.7.95), וכן הוצאות משפט ובנוסף לכך שכר טרחת עורך דין בסך 100,000  ש"ח. הצדדים הסכימו בדיון בפניי כי סכומים אלה, נכונים להיום, הם כ-2.1 מיליון  ש"ח וכי תיק ההוצל"פ נפתח על-ידי המשיבה על סכום זה של 2.1 מיליון  ש"ח (ראה עמ' 2, שורות 6-4). מן הראוי לציין כי בנוסף לכך נפסקו לזכות המשיבה, במסגרת הליכי ההוצל"פ הנ"ל, שכר טרחה ראשון בסך כ-70,000  ש"ח ( שם, שורה 7).

3.         המבקשים הגישו בקשה לעיכוב ביצוע פסק-הדין (בש"א 2015/05). המשיבה הגיבה בכתב על הבקשה והתקיים דיון במעמד שני הצדדים ביום כ"ג סיון תשס"ה (30.6.05), אשר במסגרתו הגישו המבקשים עותק מכתב הערעור אשר בכוונתם להגיש לבית-המשפט העליון.

4.         הנתונים לצורך הכרעה בבקשה שבפניי, הינם, ברובם, מוסכמים על הצדדים. אציג בקצרה את נימוקי הערעור בבית-המשפט העליון, ואת טענות הצדדים בפניי. 

5.         הערעור שבכוונת המבקשים להגיש לבית-המשפט העליון, מתייחס בעיקרו לנושאים עובדתיים. החשוב והמרכזי שבהם הוא, האם המשיבה או המבקשת היא זו שהפרה את ההסכם האחרון שבין הצדדים בדבר יציקת תקרה במפלס 17, כאשר מכאן נובעות התוצאות הבאות: בפסק-הדין קבעתי כי המשיבה לא הפרה את ההסכם האמור, ועל-כן היא זכאית לכספים המגיעים לה על-פי ההסכמים שבין הצדדים, וכן זכאית היא לקבל חזרה את סכומי הערבות הבנקאית שמימשה המבקשת. מאידך גיסא, הטענה בערעור היא כי המשיבה הפרה את ההסכם בדבר יציקת תקרה במפלס 17, ולכן זכאית המבקשת לא רק לסכומי הערבות הבנקאית אלא לכל נזקיה והפסדיה, כפי שפורטו בתביעה שהגישה.

לחלופין, טענת המבקשת בכתב הערעור (שטרם הוגש) הוא כי יש להפחית מן הסכומים המגיעים למשיבה, ואשר נפסקו לזכותה בפסק-הדין, סכומים שהמבקשת שילמה לספקים ולעובדים.

טענה נוספת של המבקשת, ולדבריה מדובר לא רק בשאלה עובדתית אלא גם בשאלה משפטית, היא סוגיית חבותו האישית של מבקש 2. לטענת ב"כ המבקשים, עו"ד דניאל עזריאל, לא התקיימו התנאים לחבות האישית של מבקש 2, ועל-כן הערעור שלו - של מבקש 2 - הוא בעל סיכוי גבוה, ללא תלות בשאלות האחרות של הערעור.

6.          ב"כ המבקשים, עו"ד עזריאל, היה ער לכלל הידוע כי אין בדרך כלל עיכוב ביצוע של פסק-דין כספי. טענתו המרכזית היתה כי מדובר במצב שבו למשיבה חובות רבים. על-פי נספח ב לבקשה, למשיבה 8 תיקים בהוצל"פ, כאשר הגדול בהם הוא חוב של 2.5 מיליון  ש"ח לבנק מרכנתיל, ויתר 7 התיקים מגיעים לסכום של כ-840,000  ש"ח, כך שסך כל חובותיה של המשיבה עולה על 3.3 מיליון  ש"ח.

מאחר ואין מחלוקת כי הסכום המגיע למשיבה על-פי פסק הדין הוא כ-2.1 מיליון  ש"ח, סכום זה ישמש לפרעון החובות האמורים של המשיבה, ואפילו לא יהיה בו כדי לפרוע את כולם.

במצב דברים זה, לא תוכל המשיבה להחזיר למבקשים את הסכומים שיגיעו להם, אם יזכו בערעור.

7.          בא-כוח המשיבה, עורך דין מוחמד עלי, לא חלק על הנתונים הנ"ל של תיקי ההוצל"פ, אך הדגיש כי חלק מחובות אלה נוצרו בגלל מעשיה של המבקשת, כולל מימוש הערבויות הבנקאיות בבנק מרכנתיל דיסקונט, שיצר חוב כה גבוה של כ-2.5 מיליון  ש"ח (הערבויות שמומשו היו כ-300,000  ש"ח בקיץ 1995).

             לטענתו, הערעור חסר סיכוי, או לחלופין הסיכוי לקבלתו נמוך מאוד, ולכן ביקש כי בית-המשפט ידחה את בקשת עיכוב הביצוע, ולחלופין, יבדוק כל מרכיב שבערעור ויקבע את האיזונים הדרושים ביחס לכל טענה בערעור, האם ראוי בגין טענה זו לעכב ביצוע של חוב כספי, אם לאו.

8.          במהלך הדיון בפניי, הצטמצמה המחלוקת, שכן עורך דין עזריאל, בא כוח המבקשים, הביע נכונות להמציא לעורך דין מוחמד עלי, בנאמנות, ערבות בנקאית בסכום שיורה בית-המשפט. עורך דין עלי הסכים לעיקרון, אך טען כי לגבי רוב הסכום של פסק-הדין אין מקום לערבות בנקאית אלא יש לשלמו מיידית, בשל העדר הסיכוי לערעור.

             על-כל-פנים, הדגיש עורך דין עלי, כי אין מקום לעכב ביצוע של ההוצאות ושכר טרחת עורך הדין.

9.          נקודת המוצא המשפטית הידועה היא כי עצם הגשת הערעור אינה מהווה נימוק לעיכוב הביצוע, כלשון תקנה 466 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984, " הגשת ערעור לא תעכב את ביצוע ההחלטה שעליה מערערים".

 ככל שמדובר בפסק-דין כספי, מדיניות זו חזקה אף יותר. ברם, קיים חריג ביחס לאי עיכוב ביצוע של חוב כספי. " כדי לזכות בעיכוב ביצוע של פסק-דין הקובע חיוב כספי, מוטל על המבקש להראות שאם יזכה בערעור - לא יוכל לגבות בחזרה מן התובע את כספו" (דברי השופט, כתוארו אז, א' מצא בבש"א 8240/96 חנני  נ' פקיד שומה חיפה פ"ד נ(5)  403, בעמ' 405, מול האות ג; א' גורן, סוגיות בסדר דין אזרחי (מהדורה שביעית, תל-אביב, תשס"ג), בעמ' 528).

10.        במקרה שלפנינו, אין מחלוקת כי, לכאורה, מתקיים תנאי זה. אומנם בא-כוח המשיבה, עורך דין מוחמד עלי, הביע בדיון בפניי, אופטימיות לגבי יכולתו לשכנע את בנק מרכנתיל דיסקונט להסתפק בסכום נמוך יותר, אך על-פני הדברים, כל עוד יש תיק הוצל"פ של הבנק כנגד המשיבה על סכום של 2.5 מיליון  ש"ח, זה הנתון אשר על בסיסו יש להמשיך ולדון בבקשה שבפניי.

11.        הנקודה המשותפת שעלתה מטיעוני באי-כוח הצדדים בדבר ערבות בנקאית שתיתן המבקשת, ושתופקד בידיו הנאמנות של  בא-כוח המשיבה, נראית פתרון מעשי ונכון.

12.        שקלתי את טענות עורך דין עלי, ונראה לי כי יהיה זה מעבר לכוחותיי, מבחינה משפטית ופסיכולוגית, לנסות ולאתר בתוך הערעור מהי טענה בעלת סיכוי (משמעות הדבר שאני טעיתי והטענה נכונה) ומהי הטענה חסרת הסיכוי (דהיינו, שאני צדקתי). החזית הרחבה שבחר בא-כוח המערערים לפרוש בפני בית-משפט העליון, יכולה להביא לתוצאה של קבלת הערעור כולו, ואז לא רק שהמשיבה לא תזכה לקבל את סך 2.1 מיליון  ש"ח, אלא היא אף תחויב לשלם למבקשת סכומי כסף משמעותיים. אומנם, חלק מהטענות של המבקשים בערעור הם במישור העובדתי, ובדרך-כלל בית-המשפט העליון אינו מתערב בנושאים עובדתיים, אך ראינו גם ראינו מקרים כאלה, וגם אותם יש להביא בחשבון. במיוחד יש לעשות כן, כאשר ניצב השיקול המשפטי שהוזכר לעיל, והוא  -  העדר היכולת של המבקשת לגבות בחזרה מן המשיבה את הסכום שתזכה בו בבית-המשפט העליון, שכן כל סכום שישולם היום ייבלע בחובות המשיבה והיא לא תוכל לשלם למבקשת דבר, אם המבקשת תזכה בערעור.